לפעילות גופנית שקדמה לשבץ יש קשר, לפחות חלקי, עם חומרת האירוע כאשר מדובר בשבץ ראשון. כך נמצא במחקר חדש שנעשה בשבדיה ופורסם בשבוע שעבר ב-Neurology. בראש צוות המחקר עמדה מאלין ריינהולדסון מבית החולים האוניברסיטאי סלגרנסקה בעיר גוטנבורג.

עורכי המחקר בנו מודל מכוונן והסתמכו על תשובות מאנשים שחוו שבץ. אלה שדיווחו כי לפני האירוע נהגו לבצע לפחות שעתיים בשבוע של פעילות גופנית מתונה, או ארבע שעות של פעילות קלה כמו הליכה, סיכוייהם לאירוע מתון בחומרתו היו כדי פי שניים בהשוואה למי שלא ביצע לפני כן פעילות גופנית כלשהי

החוקרים מצאו כי פעילות גופנית וגיל ניבאו 6.8% מההבדלים לגבי חומרת השבץ שבין חולים שלפני האירוע היו בפעילות גופנית לבין אלה שלא.

"אפילו פעילות גופנית קלה כמו הליכה במשך חצי שעה ביום משפרת את הסיכויים לשבץ מתון בהשוואה למי שלא היה כלל בפעילות גופנית", ציינה מחברת שותפה לדו"ח המחקר, ד"ר קתרינה סטיברנט-סונרהאגן מאוניברסיטת גוטנבורג.

במאמר פרשנות נלווה כתבו ד"ר ניקול ספרטנו מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת בוסטון וד"ר ג'ולי ברנהרדט מאוניברסיטת מלבורן באוסטרליה, כי ראיות אפידמיולוגיות חזקות תומכות בגישה לפיה האפקטיביות של פעילות גופנית היא גורם מניעתי ראשון של שבץ. "לפעילות גופנית אפקט חיובי על גורמי סיכון וסקולריים כמו יתר לחץ דם, סוכרת, השמנת יתר, פרופיל ליפידים וגם גורמים פסיכו-סוציאליים שכל אחד מהם ידוע באפקט שלו על השבץ. הנושא בא לידי ביטוי גדל והולך בספרות מקצועית העוסקת באנשים שעברו שבץ. מתברר שאצל אלה שאורח החיים שלהם לפני האירוע כלל פעילות גופנית סדירה היתה נטייה לשבץ פחות חמור. גם מחקרים שנעשו על מודל חיה ובחנו סוגיה זאת לפני ואחרי השבץ, תמכו בטיעון כי פעילות גופנית מגדירה את תוצאת הפוסט-שבץ".

במחקר השבדי נטלו חלק 925 אנשים שעברו שבץ ראשון בחייהם וטופלו ביחידות הפיזיותרפיה המיוחדות לטיפול בנושא זה בבית החולים האוניברסיטאי בגוטנבורג. כבר בפגישה הראשון נשאלו המטופלים לגבי הפעילות הגופנית במסגרת הפנאי שלהם, משכה, האינטנסיביות שלה, סוג הפעילות והם גם נתבקשו לדרג את רמותיה. כל הנתונים שנאספו קיבלו דירוג לפי סקלת Saltin-Grimby 4-level Physical Activity Level Scale - SGPALS.

הגיל הממוצע של המשתתפים במחקר היה 73.1 כאשר 45.2% מהם נשים. 79.8% מהם, כלומר רוב ברור, עברו אירוע שבץ מתון בדרגה של עד 5 ב-National Institutes of Health Stroke Scale. השכיחות הגדולה ביותר היתה של שבץ איסכמי (93.8%).

52% מנפגעי השבץ דיווחו שלא היו בפעילות גופנית לפני האירוע, 41.5% מסרו כי היו מעורבים לפני כן בפעילות קלה ו-6.4% בפעילות מתונה. לאחר תיקנון גיל מצאו החוקרים כי אצל אלה שהיו לפני השבץ הראשון בפעילות גופנית נטו כדי פי שניים מאחרים לאירוע מתון בחומרתו. לא נמצאו הבדלים מובהקים בין אלה שהפעילות הגופנית שלהם בקדם-שבץ הייה קלה (כמו הליכה במשך לפחות ארבע שעות בשבוע) לבין קבוצות המטופלים שהיתה להם פעילות גופנית מתונה של שעתיים-שלוש בשבוע. למגדר, סוכרת, עישון או טיפול מניעתי כמו נטילת סטטינים או טיפול ביתר לחץ דם, לא היתה השפעה על חומרת השבץ.

"אימון גופני משפיע כנראה באופן חיובי על יכולת המוח להתאושש ביתר מהירות", כך מסבירות מחברות המאמר הנלווה. "פעילות גופנית משרה  התהוות כלי דם (אנגיוגנזה), נוירוגנזה וסינפטוגנזה במוח ולפיכך נראה שהן תורמות למנגנוני יכולתו של המוח להתאושש גם מבחינה קוגניטיבית.

רכיבי האנטומיה והמבנה של המוח כמו מספר הנוירונים והסינפסות, הצפיפות הווסקולרית וכן גמישות רשתות העצבים שבמוח, מגדירים את ה"מאגר הקוגניטיבי". מחקר קודם שפורסם ב-2010 הראה כי הליכה מובילה לשימור ואף לעלייה בנפח ההיפוקמפוס ותורמת לשיפור הזיכרון והתפקוד הקוגניטיבי בקרב מבוגרים וזקנים.

מחברי דו"ח המחקר השבדי ציינו כי לעבודתם יש כמה מגבלות כמו הסתמכות על נתונים מתועדים ברשומות רפואיות, כך שייתכן שאינם שלמים וכן הסתמכות על המידע שסיפקו המטופלים עצמם בראיונות עימם שייתכן שאינם אמינים במידה מספקת עקב התלות במחלתם ובסטטוס הזיכרון שלהם.