חוקרים מלונדון ביקשו לחקור את הקשר שבין התפיסה העצמית של הגיל לבין שיעור התמותה. החוקרים ביצעו מחקר מבוסס אוכלוסין רחב-היקף, שנועד גם להבין את התפקיד שממלאים, בין היתר, בעיות בריאותיות קיימות, פעילות גופנית לקויה, דיכאון, מאפיינים סוציואקונומיים ותפקודים קוגנטיביים לקויים בהסברת התופעה.
עוד בעניין דומה
החוקרים ניתחו מידע שהתקבל מ-6,489 משתתפים, בני 52 ומעלה, אשר נשאלו בני כמה הם מרגישים.
החוקרים חילקו את המשתתפים לשלוש קבוצות, אלה שהרגישו קרובים לגילם האמיתי (בין שנה מבוגרים יותר לשנתיים צעירים מגילם, לפי התחושה), אלה שהרגישו מבוגרים בלמעלה משנה מגילם האמיתי והקבוצה השלישית – של אלה שהרגישו צעירים בשלוש שנים או יותר מגילם האמיתי.
החוקרים בדקו, באמצעות מודלים סטטיסטיים, את הקשר שבין התפיסה-העצמית של הגיל לבין תמותה, וביצעו התאמות למספר משתנים.
תוצאות המחקר הראו, שבעוד שהגיל הכרונולוגי הממוצע של הנבדקים היה 65.8 (9.3) שנים, הגיל-התפיסתי הממוצע של הנבדקים היה 56.8 (13.3) שנים. 69.6% מהנבדקים הרגישו 3 שנים או יותר צעירים מגילם הכרונולוגי, 25.6% הרגישו קרובים לגילם האמיתי, ואילו 4.8% הרגישו מבוגרים יותר בלמעלה משנה מגילם הכרונולוגי.
שיעור התמותה בתקופת המעקב של 99 חודשים עמד על 14.3% אצל הקבוצה שהרגישה צעירה יותר, על 18.5% בקבוצה שהרגישה קרובה לגילה ועל 24.6% בקבוצה שהרגישה מבוגרת בשנה ומעלה.
גם כאשר החוקרים ביצעו התאמה מלאה לכל המשתנים, נמצא שהרגשה של אדם שהוא מבוגר מגילו הכרונולוגי מהווה גורם ניבוי משמעותי לתמותה (שיעור סיכון של 1.41; רווח בר סמך 95%; 1.1-1.8).
בנוסף, ניתוח של גורמי תמותה נפרדים הראה קשר של ממש בין תפיסת הגיל לבין מוות כתוצאה מסיבה וסקולרית, אך לא נמצא קשר בין תפיסת הגיל לבין מוות מסרטן.
ערכה: ד"ר שירי אלפרט